בתוך עולם רווי גישות טיפוליות, אסטרטגיות חינוכיות ומסגרות אינסופיות – בולטת גישתה של ד"ר שולמית בלנק באומץ שלה לומר את מה שאחרים מהססים לחשוב: כשילד סובל מהפרעה נפשית או התנהגותית, הפתרון לא נמצא רק בטיפול רגשי או תרופתי, אלא במסגרת כוללת – חינוכית, משפחתית וערכית – שמציבה לו גבולות ומדריכה אותו בעקביות מתוך אמון ביכולותיו.
שולמית בלנק, פסיכיאטרית ילדים ונוער ומייסדת פנימיית בני ארזים, לא עוסקת בתיאוריה – היא חיה את המעשה. בעשרות שנות עבודה עם ילדים ונוער שנדחקו החוצה מהמערכת, היא פיתחה מודל טיפולי-חינוכי ייחודי: כזה שמבוסס על סדר יום ברור, "תגובות" במקום ענישה, עבודה קבוצתית אינטנסיבית, התנתקות מגירויים מזיקים, ובעיקר – חיזוק הסמכות ההורית בבית לצד נוכחות טיפולית קבועה.
לטענתה, ילדים המתמודדים עם קושי רגשי או התנהגותי אינם "ילדים בעייתיים", אלא ילדים שצברו חוויות חוזרות של כישלון ואובדן שליטה. "הם רק רוצים להרגיש שהם שולטים במשהו – ואם לא מציעים להם דרך חיובית, הם ימצאו שלילית", אומרת שולמית בלנק. את התובנה הזו היא מתרגמת למסגרת טיפולית שעובדת אחרת: לא שיחות רכות בלבד, אלא בנייה מחודשת של הרגלים, כללים, חוסן פנימי ואמון.
גישתה של שולמית בלנק אינה פשוטה – לא להורים, ולא למערכת. היא דורשת מהם לא לוותר, גם כשזה קשה. לא לפצות, גם כשכואב. לא להיכנע לרגשות אשם – אלא לשדר עמידה ואחריות. "אם ההורים קורסים – הילד מתמוטט אחריהם," היא אומרת בחדות, אך גם מתוך חמלה.
בכתבה שפורסמה באתר רשת 13, מציגה שולמית בלנק את עקרונות הגישה שיצרה – גישה שהחזירה לחיים מאות ילדים ובני נוער, וששינתה את פני השיח על בריאות נפשית, סמכות הורית ותקווה.
